<h1>תוספות הר"ש משאנץ — ע"ז</h1>
<h2>דף יא:</h2>
[ע"ז ה' ע"ב] האי מיבעי ליה למעוטי טריפה. [קשה דהא] תרתי שמעת מינה כדאשכחן בפ' שילוח הקן [חולין ק"מ ע"ב] גבי צפרי מצורע דממעט מחוסר אבר [וטריפה] וילפה מחיות, ועוד קשה [דאפי' למ"ד טריפה חיה] משמע הכא דממעטא מדכתיב כל החי והתם משמע [דלמ"ד טריפה חיה אינה] ממעטא טריפה מחיות [כ"א למעט מחוסר אבר דבפ' אלו טריפות (חולין נ"ז ע"א) משמע] אפי' מאן דאמר טריפה חיה לית ליה [דיולדות ומ"ד דיולדות כ"ש דחיה], וי"ל דודאי אי טריפה חיה משמע למעוטי טפי מחוסר אבר מטרפה אלא הכא דלקיום העולם היה מכניסם לתיבה לא קפיד כולי האי למעוטי מחוסר אבר כמו טרפה אע"ג דחיה דמ"מ אין מארכת ימים כמו הבריאה, והא דבריש אלו טרפות [חולין מ"ב ע"א] דריש טרפה חיה מזאת החיה אע"ג דהכא לאו בכלל מכל החי הוא שפיר קראה רחמנא התם חיה לאשמעינן דטרפה חיה.
<h2>דף כ.</h2>
[ע"ז כ"ג ע"ב] אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן. פי' בשלמא אי קדשי מזבח היא לרבנן ניחא דר' שמעון מכשיר ביוצא דופן משום דקסבר קדשי בדק הבית היא אלא אי אמרת דאפי' אי הויא קדשי בדק הבית מיפסלא ברביעה משום דחטאת קרייה רחמנא א"כ אפי' לר' שמעון נמי תיפסל ביוצא דופן דלא מסתבר לאוקומי פלוגתייהו בהא דמר אית ליה חטאת קרייה רחמנא ומר לית ליה, וכי תימא ר"ש לטעמיה והא"ר יוחנן כו' אלא שאני פרה הואיל מום פוסל בה, משמע לפי המסקנא דלא קאי טעמא דחטאת קרייה רחמנא ולר' שמעון דמכשיר ביוצא דופן משום דקדשי בדק הבית היא והא דמיפסלא ברביעה משום דכתיב משחתם ורבנן דפסלי יוצא דופן ע"כ משום דסברי קדשי מזבח היא. ותימה דבפ"ק דזבחים [י"ד ע"ב] ובפ"ק דמנחות [ו' ע"ב] ובפ"ג דבכורות [כ"ה ע"א] וביומא פ' טרף בקלפי [מ"ב ע"א] בכולהו מסקינן פרה קדשי בדק הבית היא. ועוד בבריתא דספ"ק דשבועות [י"א ע"ב] משנינן שאני פרה דקדשי בדק הבית היא מקמי דנימא הא מני ר"ש היא. ועוד קשה דבפ"ק דחולין [י"א ע"א] מסקינן דטרפות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא אלמא חשבינן ליה עיקר טעם ולמסקנא דשמעתין לא קאי. ונראה לפרש דהא דפריך הכא אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן לאו אשינוייא דחטאת קרייה רחמנא פריך אלא אהא דאסיקנא אבל היכא דודאי רבעה פסולה קשיא ליה אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן דמאיזה טעם שיהיה פסול רביעה אי מטעם קדשי מזבח אי מטעם חטאת קרייה רחמנא מההיא טעמא תיפסל ביוצא דופן ואפי' לר"ש דלא מסתבר ליה למימר שר"ש יכשיר ברביעה דמסתמא לא פליג ארבותיו ר"א ור"י, ולבסוף כי משני שאני פרה הואיל ומום פוסל בה ל"ג אלא. ומיהו יש ספרים שכתב בהם גירסא אחרת דמשמע כפי' קמא דפרישית דבתר מודה ר"ש לעניין קדשים שאינו קדוש גרסינן אלא מאי קדשי מזבח היא סוף סוף תיפסל ביוצא דופן האי מאי א"א בשלמא קדשי מזבח היא היינו דפליגי ר"ש ורבנן אלא א"א קדשי בדק הבית היא מי מיפסלא ברביעה לעולם אימא לך קדשי בדק הבית היא ולעניין רביעה אפי' ר"ש מודה דפסלה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסל בה דכתיב כי משחתם בהם כו' ובפ"ק דשבועות [י"א ע"ב] נמי בתר שינוייא דשאני פרה הואיל ודמיה יקרין יש ספרים שכתוב בהן והאי תנא דס"ל פרה קדשי מזבח היא רבנן דפליגי עלה דר"ש באין מעמידין ופי' בעלמא הוא.
<h2>דף כד:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. מכאן היה נראה להתיר לאדם שיש לו בכור ואין מוצא כהן שיקבלנו משום דצריך להמתין עד שיפול בו מום וחייש לתקלה דשרי לנעול דלת בפניו וימות מאליו, ואפי' אסור לבעלים משום דהיום ולמחר ימצא כהן שישמרנו עד שיפול בו מום כדאשכחן בכמה דוכתי בבכורות [ל"ו ע"ב] שהיו ממתינין עד דנפיל בו מום ותנן בפ' כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"ב] מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וכו' מ"מ אם קיבלו הכהן ואינו רוצה להמתין... נראה דשרי ליה לדידיה לנעול דלת, ומיהו מדלא מצינו [בשום דוכתי] דליעבד נעילת דלת משמע דאסור ושמא הכא דאפי' יש בה מום אכתי בעי פדיון שרי לנעול דלת אבל בכור דנאכל במומו אסור. ועוד דהכא אע"ג דליכא בזיון קדשים כמו בעיקור מ"מ הוה ביזיון קדשים ומשום קנסא תקון רבנן אבל קדושת בכור דממילא אסור, ועדיפא מינה אסרינן בפ"ק דבכורות [ג' ע"ב] גבי מרי בר רחל דמקני לאודנייהו לגוים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותיה דרב מרי משום דאפקע להו מקדושתייהו. והא דאמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה. ועוד כיון דאפשר כדרב יהודה לא שרו רבנן נעילת דלת וניחא נמי השתא דאביי דאמר משום בזיון דקדשים אבל משום הטלת מום לא חיישינן בזמן הזה ואע"ג דגבי בכור אסור לאחר שיצא לאויר העולם אפי' בזמן הזה ואפי' גרמא נמי אסור אלא כל הני דהכא לא שרינן אלא משום קנסא.
<h2>דף ל:</h2>
[ע"ז כ"ד ע"א] ור"א לא חייש לרביעה והא תניא. הוה מצי לאקשויה מההיא דלעיל וכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות כולן אלא משום דאתחיל לאקשויי מפרה. הניחא לרבא א"ר נחמן כו'. גירסת האמוראים הפוכה בסוף תמורה [ל' ע"ב] וכיוצא בה הרבה בתלמוד ובריש המדיר [כתובות ע"א ע"ב] הארכתי. אבל כשהן חולין דברי הכל מותרין. בסוף תמורה [ל' ע"ב] מפרש משום דאשתני ולא בזיא מילתא אבל כשהן מוקדשין בזיא מילתא ואע"ג דנישתני. ולא שייך לאתויי אהכא דההיא דכל הצלמים [מ"ו ע"ב] דיש שינוי בנעבד או אין שינוי. ישראל היו משמרין אותה משעה שנוצרה. א"ת גם אביה יהיו צריכין לשמור לר"א דאסר זה וזה גורם במתני' סוף תמורה, וי"ל כיון דטעם משום דבזיא מילתא באב לא מינכר.
[ע"ז כ"ד ע"ב] ר' יוחנן אמר גבול יש לה. ר' יוחנן בא לתרץ דההיא דלוקחין מהן קרבן היינו בפחותה מבת ג', אבל בבת ג' חיישי' לרביעה אפי' לרבנן, אבל לר"א חייש אפי' בהנהו. דלית ליה גוי חס על בהמתו. ואם תאמר אכתי לרבנן אין לוקחין אפי' פחות מבת ג', ניחוש דילמא רבעוה לאמה כי מיעברה, ואמר רבא ולד נרבעת אסורה, והיינו אפי' לרבנן, כדמוכח בפ' כל האסורין בתמורה [ל' ע"ב]. וי"ל דרבא קסבר עובר ירך אמו, אבל ר' יוחנן דהכא לטעמיה בפ' הערל [יבמות ע"ח ע"ב] ובפ' (כל האסורין) [כיצד מערימין (תמורה כ"ה ע"א)] עובר לאו ירך אמו. והא דבעי למימר בפ' התודה [מנחות פ"א ע"א] דטעמיה דר' יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש דיחויא בעלמא הוא. ובפ"ב דגיטין [כ"ג ע"ב] גר' מ"ט דר' בהא קסבר עובר ירך אמו, ול"ג ר' יוחנן. והא דלא פשיט בפ' התודה מהכא דר' יוחנן סבר דעובר לאו ירך אמו הוא, דלמא משום דהוה מצי לדחויי דהכא אליבא דמ"ד עובר לאו ירך אמו הוא קאמר.
